עדי קייזרמן מתראיינת אצל אתי לייפר

מאת: אתי לייפר
צילום: אוסנת שושלב

מה באמת קרה עם המינרוה?

המינרווה היתה עייפה, מקום כמו המינרווה, בית השואבה או בעצם כל בר צריך שתהיה לו אמא. כזו שמלטפת כל הזמן. ולמינרוה היה חסר את  זה, כי לאמהות שלה לא היה זמן , הן היו עסוקות בדברים אחרים, הן שכרו אמא אחרת וזו הייתי אני. באמת הרגשתי שאימצתי יופי של ילדה, וממש גידלתי אותה יפה והיא פרחה בתקופתי, אבל כמו אימוץ, זה לא בשר מבשרך ובסוף נישברתי. באותה תקופה הייתי איתן במסע ומתן לקנות את המקום, הן רצו הרבה מידי כסף. אחרי שנה וחצי אני עייפתי וכבר לא יכלתי להמשיך לעשות את זה, היה מאוד קשה ולא שלא תוגמלתי כראוי פשוט לא ראיתי לאן זה יכול להמשיך ולקנות את המקום לא היה לי כסף. אז התפטרתי, היו שבועיים שבהם חיפשתי מנהל אך ללא הצלחה. אני חושבת שאם היינו מוצאים מנהל אולי זה לא היה קורה. אבל בסוף זה קרה, הבר נמכר והפך להיות משהו אחר לגמרי – בר הרוזנת.
בר הרוזנת פנה מלכתחילה לסטרייטים ואז הוא פנה ללסביות פעם בשבוע.
בתור לקוחה במינרווה – אותי זה שבר. לי בתור לסבית תמיד הייתה המינרווה, משנת 97. ובכלל לכל לסבית דה-אז תמיד היתה הידיעה שהמינרווה שמה, בגלל זה היה נורא קל גם לשנוא את המינרווה לכנות אותה "מיגרנה" ולהגיד שהמקום מגעיל ומסריח ועדיין לבוא ועדיין להתלונן.
ואז פתאום לא היה, פתאום את בתור לסבית, במשך שמונה חודשים היית צריכה שמישהו יגיד לך: "אוקיי היום יש ליין של לסביות בבר הזה והזה" ובכל יום היית צריכה להתכוונן לפי הליינים הלסביים.
ואם בנושא ליינים לסביים עסקינן, יש משהו בליינים האלה שאני לא ממש אוהבת - העובדה שלמקומות הללו את חייבת לבוא לפחות עם חברה אחת, שלא נדבר על חבורה, כי אם את באה עם חברה אחת את קטנה ואם את באה עם חבורה אז את יכולה להרגיש יותר בטוחה בלהתחיל עם בחורות, כי יש לך את האנשים שתומכים בך.
שמונה חודשים, אני הולכת למקומות, מסתכלת מהצד וממש מתבאסת נוכח העובדה שאין לי לאן ללכת אם פשוט בא לי לשבת לשתות בירה על הבר. הסנריו יכול להיות שעכשיו רבתי עם חברה שלי, נפרדתי מחברה שלי, התאהבתי במישהי והיא לא רואה אותי ממטר, אלף ואחד סיבות שבגללן לא בא לי לדבר עם אף אחד ופשוט בא לי לשבת במקום שיש רק בנות, שאף גבר לא יציק לי, ואת לא צריכה ממש להיות כוסית עולם, כי הרי כשגבר רואה בחורה יושבת לבד על הבר מיד הוא ניגש לדבר איתה.

בקיצור אם אין ליין, אז אין לי לאן ללכת, ואם יש ליין אז כולן שם בחבורות.
אחרי שמונת החודשים הללו קניתי את המקום.

ואיך המקום החדש שונה מקודמו?

בזמנו במינרווה ניסיתי לשנות את האווירה המנוכרת, גרמתי למקום להיות מאוד שכונתי, אבל המינרווה היתה סגורה בתוך עצמה, וגם כאן כמו בליינים, בנות היו מתאגדות לחבורות.
ברגע שפתחתי את המקום מחדש, אחת ההנחיות הכי חשובות לצוות היא שכל בחורה שמגיעה, תדעו מי היא, איך קוראים לה תנסו לזכור אותה מהפעם הקודמת ואפילו תנסו לזכור מה היא שתתה.
היום, אותה בחורה שמגיעה, מחנה את הטוסטוס, נכנסת עושה שלום לכולם ויושבות על הבר, פעם הם היו מחכות לחברות שלהן שעה בחוץ רק כדי שהן לא יכנסו לבד.
לבנות אלה אני קוראת ה"ילדות של בית השואבה" - הדור החדש של הלסביות. דור מדהים של בחורות מהממות בנות 20 -28 שלמינרווה ממש לא היה מגיע. ובצדק, יש משהו נורא מפחיד בתור לסבית חדשה להיכנס למקום לסבי שקיים כבר 10 שנים. את נכנסת במחשבה כזאת שבטח כולן מכירות את כולן, ומה אני בכלל אעשה פה.
היום הרגשת הביתיות היא זאת שעושה מהמקום, כל כך שונה מכל מה שהיה פה לפני. מעבר לזה שהמקום גם נראה אחרת , במינרווה לא היה כבר אויר וכוח להשקיע במקום, הכול היה כבר גמור, אני לקחתי ועשיתי הכול חדש, זאת אומרת הכול חוץ מהקירות.
המינרווה היתה המינרווה כבר לא ואני איפה שהוא שמחה שאין מינרווה יותר, כי גם אני כבר שנאתי את המינרווה.

בהתחלה בית השואבה פנה בכלל לקהל ההומו לסבי.

אני לא מאמינה בגטאות אבל מצד שני אני לא חושבת שקיים באמת החיבור ההומו לסבי מלבד באמת המלחמות שעליהן אנחנו צריכים להלחם כשונים.
אין מה לעשות, אני אוהבת בנות ובמסיבה של הומואים אני לא ממש נהנית. יותר כיף לי לראות רוב של בנות מול העיניים מאשר רוב של בנים, בכל מצב ובכל צורה.
התכנון בהתחלה היה באמת לכוון לקהל הומו לסבי אבל התובנה הלסבית הגיעה ממש מהר. הרצון הראשוני הוא באמת לפנות לכולם כי הרי בסופו של דבר כשאתה מבדל את עצמך זה מאוד קשה להתקיים ובהתחלה לא ממש ידעתי מה יהיה עם הקהל.
אז נכון בהתחלה רציתי לפנות לכולם אבל מהר מאוד הבנתי שזאת טעות ושללסביות כן מגיע מקום שיהיה רק שלהן, ושבו הן ירגישו הכי נוח.
קורים וקרו מקרים שהוצאתי מכאן בחורים בגלל שבנות ניגשו אלי וציינו שאותו אדם נוכחותו מפריעה להן. אפילו חברי הסטרייטים יודעים שבמידה ומישהי תבוא אלי ותגיד לי שלא נעים לה הנוכחות שלהם הם פשוט יצאו החוצה - כי באמת חשוב לי שזה יהיה הבית הלסבי.

אני הרי יכולה לעשות כאן ליינים או הופעות, להביא סטרייטים והומואים אבל אני בוחרת שלא, אני מעדיפה להיות פה עם חמישה אנשים, אבל שהם יהיו רק נשים. וכך כל בחורה באשר היא, תדע שהיא יכולה להגיע בכל יום בכל הזמן ולדעת שפה זה הבית שלה, שפה זה רק לסביות וכל גבר שיאיים על השהות שלה או שייתן לה הרגשה לא נינוחה לא יהיה פה - חד משמעית, ולא אכפת לי כמה כסף הוא מוציא ולא אכפת לי כלום, זה משהו שאני יכולה להגיד שבשנה האחרונה למדתי, הפנמתי ואני מיישמת.

ספרי לי על ליל הברנוער

היה בר מלא, לפתע הטלפון שלי התחיל לצלצל בטירוף, המון אנשים מתקשרים אומרים לי שהיה פיגוע ושואלים אותי אם אני בסדר. מיד ניגשתי לאינטרנט ושם היה כתוב ש"היה פיגוע במועדון הומו לסבי ברוטשילד". אחרי כמה דקות התבהרה התמונה שמישהו נכנס לאגודה ירה יצא ולא תפסו אותו ושיש שמועה שהוא בדרך לאוויטה ושהוא בדרך לרסס.
אני מסתכלת על הבר ואני פשוט לא יודעת מה לעשות, המחשבה שיכול להיות שמישהו כזה בדרך למקום השאירה אותי חסרת אונים.
התקשרתי למשטרה וביקשתי ניידת והם לא כל כך נענו לבקשה, אז התקשרתי והבאתי שני שומרים חמושים, שמתי אחד בכניסה ועוד אחד ליד הבר. כיביתי את המוסיקה, ונעלתי את הדלת. עליתי על העמדה ואמרתי לכולם "אני רוצה לעדכן אתכן..." אני עומדת ורועדת ולא יודעת מה לעשות. התקשרתי ודיברתי עם שי רוקח (מהבעלים של האוויטה) והוא סיפר שהוא סגר מיד את המקום וייעץ לי לעשות אותו דבר. באמת רציתי לסגור, אבל האנשים ששהו בפנים מאוד פחדו לצאת וגם אני חששתי שאם אותו מרצח עומד בפינה הוא פשוט יכול לצלוף באנשים שיוצאים.
אלו היו מהרגעים הקשים בחיי. זה ממש הפך למבצע והוצאנו אנשים אחד אחד. עד שסוף סוף באחת בלילה יצא האדם האחרון ואני וכל הצוות הלכנו למצעד שיצא מנחמני.
אני לא אשכח את הלילה הזה בחיים שלי, העובדה שהגיעו למקום אנשים אחרי ששמעו על הפיגוע כמקום המפלט היחידי שהם יכלו לחשוב עליו ובכלל כל האירוע הזה, הבהיר לי את החשיבות של המקום הזה.

מה צפוי בהמשך?

ישנם שני תכנונים: הראשון הוא שת"פ עם הפולניה, שהיא חנות סקס, בעצם כל חשבון יקנה קופון 10 אחוז הנחה בחנות הזאת.
השני הוא סדרת הרצאות שיערכו במקום עוד כחודשיים שלושה ויקראו "לסביות the next generation". סדרת הרצאות על אמהות לסבית.
מבין המשתתפת יהיו עמליה זיו, דנה אולמרט, עורכת הדין אירה הדר.
את חגיגות השנה שלנו נחגוג אם אותו ליין אפ שפתח את המקום. אליוט, עידן גבריאל ותמי ביברינג. ובנוסף הכנו סרטון ויראלי שעוסק במברשות שיניים, תראו את הסרט ותבינו הכל.


באותו יום, הגעתי באמצע הלילה למקום והתחלתי לדבר על הבר עם בחורה חמודה ומתולתלה, סיפרתי לה על אותו ראיון שקיימתי כמה שעות לפני, ועל כל עניין המינרווה ובית השואבה והיא בכלל לא הבינה על מה אני מדברת, ואני לא מדברת על טינייג'רית, היא בת 23 ומסתבר שהגיעה למקום בכלל רק השנה, היא לא יודעת בכלל על שולחן הסנוקר, על הפורנו רך-קשה שהיה מוקרן על הקיר בימי שלישי, על המכות שהיו הולכים בחוץ בימי שישי, בכלל על המינרווה. מסתבר שאני די זקנה ויכול להיות שבאמת יש כאן דור חדש ורענן שלא מסתובב עם ההילה של האקסית מעל ראשו. וכנראה שאני פשוטו חיה בעבר ואולי בניגוד ללסבית טיפוסית כדאי שאני כבר אתנתק מהאקסית המינרוואית, אשים את כל הזיכרונות בקופסא ואתחיל לקרוא לגברת בשמה – בית השואבה.