מגזין גברת

שינויים בהרגלי הצריכה

21/11/2008
החורף משחק אותה הארד טו גט ואני מפנטזת על סערות ברקים ורעמים ועל גשם זלעפות. אוף. האם לפנינו עוד חורף שחון? מקווה שלא. בעיקר אחרי שרכשתי מעיל יפהפה בחורף שעבר.

חזרתי עכשיו מארוחת צהריים עם חברה, וכמו תמיד, אחרי סמול טוק קצר שקענו בשיחה אישית כשהנושא העיקרי בה הפעם היה הקושי שלי להפגין הזדקקות. עם נתינה אין לי בעיה, אבל הקבלה קשה לי, קל וחומר כשאני צריכה באמת משהו או מישהו. יש שיגידו חד הם, שני צדדים של אותה מטבע. אני נוטה להסכים אבל חייבת לבטא הסתייגות. כיצד, אם כן, אני מוצאת שקל לי כל כך להעניק, ומכל הלב, גם לאדם זר ברחוב, ומנגד, לא נוח לי בעמדת המקבלת. למשל, רק כשאני ממש חולה או ממש בקאנטים מכל בחינה שהיא, רק אז, אולי, ארים טלפון ואבקש עזרה.

לפני כשלושה חודשים פקד אותי וירוס הבטן שהסתובב אז, והפיל רבים וטובים למיטה. יומיים הקאתי את בני מעיי וכשהתחלתי לחוש מעט מאוששת, אם כי מיובשת, החליטו בני מעיי שלא די בכך, עתה עליהם לבדוק גם את הצד השני. בקיצור, חגיגה אמיתית. אחרי ארבעה ימים כאלה, שבהם ערכתי בונדינג מחודש עם האסלה, התחבקנו מדי לילה והפקדתי בה את סודותיי הכמוסים ביותר, התקשרתי לחברה, שמיד כששמעה על מצבי הודיעה שהיא מכינה לי מרק עוף. אמרה ועשתה.
מקץ שלוש שעות התייצבה בביתי עם הסיר. דידיתי אל הדלת על מנת לפתוח לה אותה. ברגע שנכנסה, שמתי לב שאני מזדקפת בכוח כאילו להראות שאני בסדר, שאין צורך לטרוח, בשעה שכל שרציתי היה להניח את גופי הכחוש והחלוש במיטה. מה יש לך, שאלתי את עצמי. למה את חייבת להראות שאת בסדר? חנך יסור אם יראו אותך ככה? ימאסו בך? הרי יראו שאת בן אדם, וזהו. נו ביגי. נו ביגי אבל בכל פעם מחדש, גם בימי הולדת שחגגו לי, תמיד עלתה בי תחושה שלא היה לי שם עבורה. משהו עמום כזה. אולי באותם רגעים יש לי על הפרצוף הבעה של מי שמדברים אליהם בשפה זרה שאינם מבינים. אולי זה בדיוק מה שזה – שפה זרה עבורי.

נזכרתי בפתגם: המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר. והרי אני יודעת כבר את כל זה. שנתינה אינה גורעת מאיתנו. נהפוך הוא, היא ממלאת את הנותן. וככל שזה ייתן, כך יתמלא יותר ויותר. בהמשך לשיעורים שאני עוברת השנה, זה אחד מהם. אני מבינה שהקושי לקבל משיק אם לא חופף לקושי להיות נאהבת. וזה בפני עצמו, מעציב אותי. מובן שהייתי במערכות יחסים שבהן אהבו אותי. מאוד. התלונה הנפוצה ביותר, לעומת זאת, היתה שתמיד הרגישו שאיני שם בכל מאת האחוזים. שחלק ממני ממאן להתמסר כליל. לקח לי הרבה זמן לזהות את זה ואז להסכים עם זה. משהו בי חושש לצפות שמא אתבדה. ברציונל אני שואלת, אז מה? הרי לא אחת התבדיתי ולא קרה כלום. אז למה העניין הזה ממאן לעזוב אותי? הרי זה מצמצם אותי ואני הולכת לקראת התרחבות אישית. לא בכדי גזרתי על עצמי סינגליות ארוכה כל כך. בדיוק את אותם מקומות אני תאבה לתקן ולהיטיב.

נראה לי שהתרחבות אישית מאבדת מחשיבותה אם היא נשארת בגבולות האדם הבודד. אם אשאר באותו דימוי, אוסיף ואומר שבכולנו בעצם דולק נר. אותו אור פנימי אשר מניע אותנו קדימה בכל פעולותינו וצעדינו. הנר הזה מאיר את דרכנו להגשמת המטרה האישית שלנו ומאפשר לנו לגלות נרות נוספים שאיתם אפשר להאיר את הדרך למרחק גדול יותר ובתאורה חזקה יותר.
אני רוצה להיות שמש (המאור הגדול), מתוך ידיעה שאורי לא יחסר גם כאשר אעניק ממנו לאחרים. התרחבותו של האחר לא רק שאינה גורעת מהתרחבותי שלי, היא אף מאפשרת אותה.
אני יודעת שישי לדברים האחרונים כאן ניחוח של התחזקות. לא, אני לא בדרך לשם, רק ללהיות אדם טוב יותר, אישה טובה יותר. מפתיע אותי בכל פעם מחדש איך אותם עקרונות מובילים בכל מיני דתות.
אז אני נושאת עיניים להתחשרות עננים ולגשמים שבדרך. ומאחלת לעצמי להיות השמש על פני האדמה, מתחת לסגריר.

מיס צ'יף
 



סה"כ תגובות לכתבה זו : 0 הוסיפי תגובה |   שלחי לחברה