נתקלת בבעיה?
ניתן ליצור קשר באמצעות הטופס כאן
"מחוזות אסורים" הוא פרויקט פמיניסטי, כמו חייה של ג'ואן נסטל. הוא יצא לאור לאחר שנשים התגייסו לתרגם, לכתוב ולערוך את הטקסטים האלה מתוך אמונה כי הספר הזה ראוי לו שישב על מדף הספרים בעברית. ג'ואן נסטל ביקרה בישראל לפני שנה והספר הזה הוא חלק מהגלים שביקורה עורר.
נסטל נטועה עמוק מאוד בתרבות האמריקאית, נדמה שכדי להסביר מי היא ומה היא צריך קורס מזורז בהיסטוריה האמריקאית של המאה העשרים. אך מצד שני, סיפורה אינטואיטיבי מאוד, הוא סיפור של דיכוי, תודעה, מאבק, קהילה, פומביות, תגובות נגד, שמחה וקושי, אומץ והתכנסות, סיפורו של הפמיניזם, סיפורה של תנועת השחרור של ההומואים, הלסביות, הטרנסים.
ג'ואן נסטל נולדה בשנת 1940, לכאורה פיסת מידע שאינה רבת חשיבות, מן הכרחית בהצגתה, אך תאריך זה הבטיח לה התבגרות בשנות החמישים ומאבקי הישרדות של אישה צעירה בשנות השישים. נסטל נולדה לאחרוּת, למשפחה יהודית שבה האב נפטר לפני לידתה, והותיר אח גדול ואם שהישרדותה של המשפחה הקטנה הוטלה לפתע על כתפיה הצעירות. נסטל כותבת רבות על אמה, באומץ שלעתים מפתיע עד מרתיע, ונדמה שידה אינה רועדת, גם כשתספר על אמה המכורה להימורים, המוכה והמנוצלת. ועל אף שנסטל תספר על כל פרטי החיים המחרידים לעתים, המכמירים, המציקים והמביכים, התמונה הכוללת שעולה ממעשה האמנות הזה היא של אהבה, גם אם מורכבת, גם אם קשה, גם אם נטועה בחיים עד כדי כאב.
התבגרותה כאחרת בשנות החמישים הקונפורמיות היתה ככתב חרטומים על חימר רך, את שברי ההתבוננות הזו היא נושאת איתה, ומעלה על הכתב כוח חברתי, פחד משונוּת ואת כוחה של האמנות להפוך את הרגיל והשגרתי למופלא, אפילו לרגע. ג'ואן יצאה מהארון בסוף גיל ההתבגרות שלה, היישר לזרועות קהילת הבוץ'-פם וסצנת הברים הלסבית של ניו יורק. בתקופה שבה רדיפת קווירים היתה ספורט החביב על שוטרים, נערים, גברים משועממים ועוברי אורח. לצד הרדיפה המקרית והאלימה, החברתית, היה כמובן דיכוי ממוסד, החל מאי נראות מוחלטת וכלה באשפוזים פסיכיאטריים. הקלף הנסתר של הקווירים היה הקהילה. הקהילה הנראית ביותר, המשמעותית ביותר בשנות החמישים והשישים היתה זו של הבוץ'-פם. ג'ואן לא יצאה לחלל ריק, היא נכנסה למרחב בעל כללים, עקרונות, תרבות, תרבות אירוטית, מינית. זיכרונות ההשתייכות לקהילה זו, ולמעשה תחושתה כי לנצח תראה את עצמה כחלק מקהילה זו, טבועים בזהותה ובכתיבתה. היא מתארת את מחול החיזור של הבוצ'ות והפמיות, את הבגדים, את מחוות הגוף הקטנות, את כל הדברים שמרכיבים את החיים אך לא נכנסים לספרי ההיסטוריה. ספר ההיסטוריה הזה נכנס למחוזות אסורים ומנגיש אותם, מעורר אותם, מוליך בהם את הקוראת, עד כי הבר ה"סי קולוני" הניו יורקי מתעורר לחיים פתאום, ואת יושבת שם על הבר, או נכנסת נרגשת לחדר האחורי, מחפשת חברות, שומעת סיפורים, מחליפה מבטים, מתחרמנת. המבט ההיסטורי הוא כלי רב עוצמה בקרב מיעוטים וקהילות מדוכאות. מפני שההיסטוריה של המדוכא מסופרת על ידי המדכא, יש חשיבות עצומה לסיפור מבפנים.
בפתח הדבר לספר כותבת נסטל כי "אם האישי הוא הפוליטי, האישי יותר הוא ההיסטורי", וברוח זו, במטרה ליצור, כמעט יש מאין, היסטוריה לסבית, היא ייסדה ב-1975 עם מספר נשים נוספות את הארכיונים להיאסטוריה לסבית, שפעלו בעשרים השנים הראשונות לחייהם מביתה של נסטל, עד שזכו לבית משלהם בברוקלין, ניו יורק. בארכיונים מוצבים זה לצד זה מעיל עור של לסבית רדיקלית ועלון של קבוצת לסביות מדרום קרולינה, מתוך ראיה היסטורית רחבה מאוד, המכירה במוגבלות המבט מתוך ההווה, ולכן אין פריט שמסיבות פוליטיות לא ימצא מקום בארכיונים. הבחירה בשם "הארכיונים להיסטוריה לסבית", ברבים, כמו גם בחירתה של נסטל לדבר על "היסטוריות", "עצמיים", Selves, "נרטיבים", "חיים", Lives, מציבה אולי בעיות תרגומיות, אך מבהירה יותר מכל את אמונתה בריבוי ובקולות משתנים, ומהדהדת גם את הזהירות שהיא מפגינה ביחס לתנועות שחרור, והדרך שבה הן יכולות להפוך בקלות בלתי נסבלת לסוג חדש של דיכוי.
מתוך אמונה זו ניתן להבין את בחירתה של נסטל בתחילת שנות השמונים, בתקופה המרתקת המכונה בהיסטוריה הלסבית "מלחמות הסקס", שאותן ניתן לסכם בפשטנות יתר כמאבק בין כוחות "אנטי-סקס" ו"פרו-סקס", להתחיל לכתוב מעין כתב הגנה על קהילת הבוץ'-פם, להגן על הזיכרונות מפני מחיקה חיצונית אלימה, היעלמות. בשנות השבעים והשמונים ספגה קהילת הבוץ'-פם חצי ביקורת רבים מהפמיניזם הלסבי, שבעט באִימותיו, ובין השאר עזר לטבוע את נקודת המבט הנפוצה גם כיום על סגנון הבוץ'-פם, על הקהילה ההיסטורית, ועל הנשים שבחרו ועדיין בוחרות לחיות כך. הבוץ' והפם נתפסו כמשכפלות מודלים הטרוסקסואליים, בין אם כיחידות ובין אם כזוג וחייהן לא נתפסו כפמיניסטיים. לדעתי, אי אפשר שלא לראות ברתיעה מסגנון הבוץ'-פם גם רצון להתרחק עד כמה שניתן מהסטראוטיפים הלסביים, מתוך חשש ההתמודדות עם התרבות ההגמונית והדרך שבה היא מייצגת לסביות, גם אם תוך כדי אנחנו בועטות בהיסטוריה לסבית ייחודית.
נסטל אכן בחרה ב"אישי יותר", היא בחרה בכתיבה גופנית, אירוטית מאוד. בסיפור האישי, המרתק את הקורא לעיניה, ואינו מאפשר לו להסיט את המבט. מכיוון שכתיבתה חוצה קווים אדומים כה רבים, אין ברירה אלא להישבות ביופי הישירות הזו, המסוגננת מאוד, המדברת על התחת השמן, על הזיונים של אתמול בלילה, אבל לרגע לא במנותק ממרקם החיים, ממחירי החיים כמיעוט ומההנאה הטמונה בגוף, בחוויה. אחד הטקסטים החזקים ביותר בספר, "מסעות הסרטן שלי", מצליח להציג את תקופת המחלה מזווית גופנית מורכבת ועמוקה, ודווקא הטקסט הזה הוא השיחה הפנימית המורכבת ביותר עם הגוף, וזאת מפני שהגוף לא מפסיק לרגע להיות שלה, היא, מיני.
ההיכרות הקצרה שלי עם ג'ואן התחילה כשהתנדבתי תקופה קצרה בארכיונים להיסטוריה לסבית. לא שמעתי לפני כן מעולם את השם ג'ואן נסטל, וכשהגעתי לארכיונים לחשו לי שג'ואן בניו יורק, ואולי תבוא לבקר. זמן קצר אחר כך אישה בת 63 נכנסה לארכיונים, מברכת את הנמצאות ושואלת לשלומן. עמדתי בפינה, עם החולצה הקצרה הלבנה שלי, מובכת ומסוקרנת. היא ניגשה אליי וסיפרתי לה שזו הפעם הראשונה שלי כאן, בהתנדבות, ושאני מישראל, דיברנו קצת והיא אמרה, אני אוהבת את איך שאת עומדת, אני רוצה להכיר אותך. רק אחר כך הבנתי את המיידיות של הגוף עבורה, שהוא מדבר אליה בדרך שאני עדיין מנסה ללמוד לשמוע. היא נתנה לי במתנה את הספר שלה, את העולם שלה, המילה בוץ' נהייתה מוחשית, ונהנתי לבוא לארכיונים ולסחוב קופסאות קרטון בשביל כל מי שביקשה. בעיני, הכתיבה של ג'ואן באה להמיס את החומה הבצורה של הרגשות ההרסניים ביותר, הבושה והאשמה. אחרות מינית או מגדרית היא שאילת שאלות תמידית על גבולות ההבעה המינית וניסיון רדיקלי להשאיר את הגוף החריג בתמונה, בין אם אני, גופי, משתוקקת למשהו אחר, או רוצה להיראות אחרת. ג'ואן כתבה ספרים וערכה אנתולוגיות על ההיבטים הרבים של החיים הקוויריים, החל מהברית המורכבת של הומואים ולסביות וכלה באנתולוגיה חשובה ועכשווית בשם "ג'נדר-קוויר".
השהייה הארוכה במחיצת הטקסטים החיים והנושמים של ג'ואן היתה חוויה של טבילה במעיין נובע, מקווה טבעי המותיר את הגוף בזוהרו, הרוחץ מעל חוויות החיים את המבט החיצוני המדכא, ומאפשר תשוקה והבנה אחרת.
ג'ואן לא מתיישנת, היא לא שייכת רק לשנות החמישים, השישים, השבעים או השמונים, על אף שבכולן נטלה חלק פעיל, היא השתנתה עם השנים ובו בזמן נותרה האישה האמיצה והחרמנית שהיתה. הכתיבה שלה עדיין מסמלת נתיב אתי של אהבה, גופניות, סובלנות וסקסיות שתמיד יהיו רלוונטיים, גם בירושלים, בישראל, וזאת מפני שהיא מלמדת, או יותר נכון חיה, נקודת מבט פוליטית שלעולם אינה מנותקת מהחיים, מהתשוקה, מהגוף.
בשיתוף עם ספרות גאה
| סה"כ תגובות לכתבה זו : 1 | הוסיפי תגובה | שלחי לחברה |
| 1. |
ספר מצוין
cher1 (19/08/2008) |
התחברו עם פייסבוק
