חפנת בידייך כל שהצלחת לתפוס מגזרי הנייר הצבעוניים. בין אצבעותייך גלשו פירורים – פירורים, חלקם נושרים כשלכת, ממלאים את רצפת החדר בצבעוניות מדומה. הנחת את השקית על הכסא והעפת את השלל, כמו שחררת ציפור לחופשי.

 

התמונה הזו חרוטה אצלי בראש: את עומדת במרכז החדר כשלגופך גופיה דקיקה והתחתונים שלי, הכחולים שאהבת, אלו שאמרת שאת מרגישה בהם חצי גברית. תמיד צחקתי ושאלי מדוע רק חצי, ואת השבת שהמראה לא עושה את האדם, אלא התחושה. לא אהבתי תחתוני נשים, הם היו רכים מדי, אלגנטיים, משובצים, בעלי תחרה, דקיקים, זולים לעתים במראה החצי שקוף, אפילו זנותי. העדפתי תחתוני גברים, נוקשים, חזקים, עבים. את צחקת על ההגדרות שלי, תמיד אמרת שלהגדרות אין כל השפעה עלייך.

 

כך עמדת בתחתוני הכחולים עם גופיית התחרה. שילוב מצחיק, שיא הגבריות ובה בעת – שיא הנשיות. ידייך מונפות אל על וגזרי הנייר מתעופפים בכל החדר, מעלי, מעלייך, חופה של קונפטי. הרגשתי כמו צעצוע בתוך מיכל פלסטיק שזה עתה נוער בחוזקה לצדדים על מנת לקבל את האפקט שלג חג המולד. מבעד לנצנוץ הצבעוני יכולתי לזהות את חיוכך המאושר, את עינייך העצומות, מתענגת על הרגע, כמו ילדה קטנה.

 

התקרבת אליי, ראשך צבעוני כמו גם כתפייך, ממש כמוני. רגלייך היחפות מפלסות את הדרך אלי, אל לבי ואני מרגישה כמו כלה ביום חתונתה. במרכז חיי עומדת וממתינה לך שתבואי ותאספי אותי אלייך ומשם נרכב על האושר שממתין לנו בפתח הבנין, מחכה שנרד את שמונה הקומות אל המציאות ונרכב עליו אל על.

 

התעקשת לרקוד, למרות שידעת עד כמה לא נוח לי בסיטואציה שכזאת. אמרת שאנו לבד ושאלת מדוע אני מתביישת. ביקשתי לתקן אותך ולומר שאיני מתביישת, אלא רק חשה חוסר נוחות ואת אמרת שזה אותו הדבר. הנחת יד אחת חובקת על כתפי ואת השניה שילבת בשלי והתחלת להוביל לצלילי הלילה. רגלי נתקעו בשלך, ברכי איימו להכשיל את הריקוד שחשקת בו כל כך ורק מבטי היה גא וזקוף על כך שאינך מוותרת. מבעד לצבעוניות המושקעת יכולתי לשמוע את זמזום הלילה בשפתייך, את רחש השתיקה בעינייך ואת העתיד מתגשם בזרועותייך.

 

כשנרדמת על הספה ביקשתי לאסוף את הצבעוניות הלילית ואת סרבת. במלמול שבקושי הצלחתי להבין את ביקשת, ספק התחננת, שלא אשבור את הרגע ואמשיך להעיף את האויר הצבעוני שמותיר את קיומנו. יחפה ועירומה בין כל גזרי הנייר, הבטתי בך, מנסה להבין את פשר הטקס. לחשתי לאוזנך מציאות שסרבת לקבל, הזכרתי לך שמחר הכל נגמר, שמחר את צריכה לחזור. דמעותייך חרצו את פנייך השלוות שהוארו באור הירח והשקט שלך נגע בגופי החשוף. לטיפותי הרדימו אותך ואת גופך.

 

מאת: מורן א | 2009-01-23 | מס' צפיות: 1270 | מס' תגובות: 0