היום שבו אלך ממנה יהיה יום רגיל. כמו כל יום. שום דבר מיוחד לא יקרה בו. ישראל לא תפציץ את אירן. מזג האויר יהיה סביר לעונה, בלי התרגשויות גדולות. בלי דרמה.
מזל תאומים. היא תגיד. או תחשוב, ואולי אני אפילו אסכים איתה, פעם ראשונה, בשביל ההתרגשות שבשינוי.
אני אתעורר לידה בבוקר, והסתמיות תחנוק אותי וככה בשקט, בפשטות אני אלך ממנה.
יום רגיל.
עד עכשיו אני לא מצליחה להבין מה היא רוצה ממני, וכמה שהיא מסבירה לי אני לא מצליחה להרגיש איך באמת כל זה קשור אלי. אל מי שאני. כ"כ הרבה תאווה, כ"כ מעט הקשבה, היא מספרת לי כמה אני מיוחדת ובא לי להקיא מחוסר הקשר. בא לי לצרוח עליה- את לא מכירה אותי בכלל!! במה היא נאחזת? ואני? עוד יום של כיף. של נוחות מזויפת. היא תקנה לי סיגריות בדרך כי אין לי, היא תזרום עם מצבי הרוח המשתנים שלי. אחרי שאמרתי לה שזו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשות והיא חזרה. היא מסבירה לי למה זה כדאי כשאני אומרת לה שאין לזה שום היתכנות,היא מתעקשת. בעיניה- יש משמעות.
ואחרי הלילה הזה, אחרי ששכבתי מתחתיה רועדת מעצבים ומכאב,מנסה לעצור את הדמעות שזולגות לי בשקט, אחרי הזמן הנוראי הזה עד שהצלחתי להגיד לה- תעצרי, ואולי היא חשבה שטוב לי כי בד"כ אני רועדת כשזה טוב. אולי. שוב חוסר היכולת לראות מעבר לבנאלי- אותי. אני לא רוצה להסביר את עצמי, לא רוצה להגיד- תניחי לי כשאני כותבת, והנה הלך לי שיר לאיבוד כי היא הייתה צריכה תשומת לב בזמן שאני הייתי צריכה שקט, ברור לי שזאת אשמתי. אני נתתי לה להאמין מהתחלה בקיצוניות של היצר, ועכשיו כשאני צריכה רגע לעצמי, או מישהי להישען עליה כי היום שעבר עלי מצריך רגע של רוך, היא לא מסוגלת להיות האישה הזאת עבורי. וברגע הזה הבנתי לעומק, את מה שידעתי מהרגע הראשון- חוץ מסקס, פסיכוטי ומדהים ככל שיהיה, אין כלום ביננו. ושוב היא תגיד לי שהיא "לא כזאת", לא בחורה של זיונים בלבד. ואז היא תבוא לפה ותזיין אותי. אבל אחרי הלילה ההוא, אפילו הסקס הפך לטכני, והתרוקן ממני.
ושוב ושוב אני אדע בתוך תוכי, שהיא לעולם לא תהיה האישה שאוכל להניח את הראש בחיקה ולנשום. לעולם לא יהיה לי כאן בית. אבל היא תעביר את האצבעות שלה לאורך הגב שלי ואני אתמכר לזיוף לעוד רגע.
ושוב יגיע בוקר, והיא תקפיץ אותי לעבודה, ויהיה נדמה לה שאני נותנת מעצמי, גם כשאגיד לה בקול רם וברור- זה המשחק שאני משחקת, היא תספר לעצמה שהיא רואה מעבר לאגו הלסבי שלי, וכשלא אוכל לשמוע את זה יותר, כשהמילים יאבדו לחלוטין את המשמעות אל מול חוסר היכולת לראות או להקשיב, כשאדע שלעולם היא לא תכיר אותי, כמו עכשיו, יום לגמרי רגיל, אני אזכר שאין לי יותר זמן ומקום לחוסר משמעות, ואקום, ואלך ממנה. אני אחזיר לי את עצמי כדי שאוכל לתת לאישה שתדע באמת לאהוב אותי.
אולי זה באמת המזל שלי, ואולי זאת הסערה שחלפה, ועכשיו, כשמזג האויר סביר לעונה... אולי המשחק הזה נמאס לי, וזה לא מה שאני רוצה, אני רוצה להיות עם האישה שתדע, שאני אדע שיש בנו כ"כ הרבה מעבר. שהרוך לא סותר את היצר.שלהיות איתה לא יהיה בניגוד ללהיות איתי, ולא אצטרך להסביר לה אותי, כי היא תכיר. והיא תדע, אני לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, וכשאני קוראת אותו שוב הוא אפילו לא מרגיש כמוני... אולי אני פשוט אעצור כאן, ואקום ואלך לעבודה.
מאת: רונה בר | 2012-03-07 | מס' צפיות: 866 | מס' תגובות: 3