כותבת לעצמי כדי להבין.

כותבת לעצמי כי אני חייבת.

ומן הסתם לא אתן לך את זה בחיים.

כותבת כדי לסדר את המחשבות.

 

זה..איך להסביר?

מוזר.

לא מובן.

ובעיקר- מוציא אותי משיווי משקל.

אני כותבת את זה לך, אבל לא באמת מתכוונת שזה יגיע לידיים שלך.

אלא רק בשביל להקל על עצמי.

זה פתאום קרה.

הכי לא צפוי בעולם. הכי מבלבל שאפשר.

כאילו..את? מה הקשר?

עדיין לא הבנתי מה זה בדיוק, אבל זה מטשטש אותי לאללה.

אם זה שאני רוצה להיות עם אישה הופך אותי לאחת שלא משהו בסדר איתה?

אז מה אם זה לא מה שה' רצה, נכון שהוא ברא לנו גברים ויש להם מטרה, אבל כמו כן הוא ברא את השבת והמצוות וכו', ולא כולם עושים את זה, אז כולם צריכים עזרה?

למה? כי הם לא הולכים בדרך? ואם הדרך הלא סלולה הזו דווקא עושה לי משהו? אני חייבת להילחם בזה?

מה נכון?

אין לי מושג.

כאילו בחייאת בת 25 ,דתייה, ועדיין לא יודעת מה רוצה מעצמי! וכולן סביבי מתחתנות, ואני שמחה בשבילהן, ותוך כדי שואלת מה איתי? וגוברת בי תחושת הפחד ש..לא יהיה איתי. שמאוחר מידיי.

שהערמתי דיי סלעים ואבק בדרך הלא מסומנת הזו מכדי לבנות עליה משהו.

אז מה קרה את שואלת?

נו כן.. ניחשת.

זה קרה לי איתך עכשיו.

כמה זמן?

אוליי שבועיים,

אולי יותר.

אולי מאז שבחרתי לשתף אותך בחיים שלי כבר מזמן מתוך רצון לקרב ולערב אותך בחיים שלי. מתוך רצון להיעזר בך. במרצה שלי.

ידעתי שמשהו קורה בי, לא הבנתי מה. לאחרונה רק הבנתי.

וזה מעצבן אותי! אוף למה? למה אני בכלל מאפשרת לתחושות האלו להתחולל בי?

אבל ייאלה זה כל כך מתיש לנסות בכלל להילחם בזה.

את מבינה??

את מקשיבה בכלל?

ולא זה אפילו לא רצון מיני בכלל.

אולי כן.. אבל בצורה מאוד מוקטנת.

כי מה שגורם לתחושות האלו זו האישיות שלך.

השדר שאת מעבירה.

וגם החוסר יציבות המחרפן שלך.

ואולי אני בכלל רואה בך את עצמי?

את הרגישות הזאת?

את הפנים שמסתירות כל כך הרבה כאב, יחד עם שמחה עצומה שקורנת.

את הרוך שמתחבא מתחת לכל הקשיחות הזאת.

את העיניים שמדברות במקום מילים. 

פתאום הפכת יפה בעיניי. מעניינת. מושכת.

איזה מזל שאני לא באמת הולכת לתת לך את זה.. אני מעדיפה לקבור את עצמי.

עברו בי מחשבות לעזוב את הלימודים. ועדיין עוברות. אני חושבת שאגיע להחלטה בחופשת סימסטר.

מצד אחד טוב לי כל כך במכללה הספציפית הזאת.

מצד שני אני מרגישה שאני משחקת. לא באמת דתייה, ואולי גם לא באמת סטרייטית.. וואלה לא יודעת.. אז מה אני עושה כאן?

אולי כבר עדיף ללמוד במקום אחר, חילוני שלא יהיה לו בעיה עם 2 הדברים האלו.

מקום שיקבל אותי כפי שאני. (שעדיין לא הבנתי מה זה אומר).

הרי ברור שאם אני אניח את הקלפים על השולחן במקום כמו זה לא יקבלו את זה. ואם כן יהיו מעט מאוד כאלה.

והנה היום אני מוצאת את עצמי בשאלה הזאת שוב.

הנה אני מביאה את עצמי. אבל מביאה אמת. לא מזייפת.

לא רוצה לזייף בהמשך בעקבות רגשות כאלו ואחרים. בגלל בלבולים ותסכולים שאני עוברת מבחינת דת או זהות.

אני חייבת שקט פנימי, חייבת להבין מי אני.

וכרגע יש בי סערה. כרגע הדממה הזו צורחת בי.

אני חייבת להתרחק מכל זה כדי להתקרב לעצמי.
חייבת להתרחק ממך על אף שרוצה אותך הכי הכי קרוב.

ולכן כל העליות ומורדות האלו.

אז נרשמתי לכל מיני חוגים שישפיעו לי גוף על נפש.

אז אני יוצאת כל הזמן למסעדות ומקומות וטיולים, ולוקחת את עצמי ואת הרכב עם חברות לכל מיני חורים חסרי פשר ומטרה. מניעה ונוסעת בלי לדעת לאן, לברוח כמה שיותר רחוק- מעצמי ומהמחשבות שלי. מעצמי ומהלהתמודד עם עצמי.

אבל ייאלה בחייאת על מי אני עובדת?

יש שיר של נינט שאומר-

'אתה תוכל לשכוח את כל הימים הרעים, ובקלות למתוח שעה למיליון רגעים.

אתה תוכל לברוח- מאביך, מאמך, ומשמך,

אך אפילו בסוף העולם- לא תוכל לברוח מעצמך...'

 

טוב זהו.

נמאס לי לכתוב.

במקום סדר עשיתי רק בלאגן.

לא מפסיקה לחשוב עליך, על אף הידיעה שזו שטות אחת גדולה כי את מורה, ונשואה, ויש לך ילדים, והכי הכי כנראה שאת גם לא כזאת...
אוחח.

מאת: TOFI29 | 2011-01-14 | מס' צפיות: 1808 | מס' תגובות: 5